פרק א: מקורות הזיהום העיקריים של הים התיכון המים הרדודים של שולי הימים והאוקיאנוסים עד לעומק של 200 מטר מהווים כ- 10% משטח הים ומוגדרים כאזורים הרגישים של הים. אלה הם האזורים העשירים בדגה ובפעילות ביולוגית, אך לאורכם מתנהלת רוב הפעילות התעשייתית והכלכלית של האדם. עקב פעילויות אלה קולטים אזורי החוף כמויות עצומות של מזהמים וחומרי פסולת מעשה אדם. מזהמים אלה מגיעים לים ממקורות יבשתיים, במישרין - ממפעלים או מתקנים חופיים על ידי צינורות מוצא לים. בעקיפין - דרך נהרות ונחלים המנקזים אזורים חקלאיים, עירוניים ותעשייתיים נרחבים. הזיהום המוסע לים מהיבשה מהווה את המקור העיקרי ולמעשה את האיום הקשה ביותר על הסביבה הימית. ההזרמה של פסולת תעשייתית ושל ביוב עירוני לתוך שפכי נהרות, נחלים, נמלים או ישירות לקו החוץ "תורמת" את הכמויות הגדולות ביותר ואת החומרים המזיקים ביותר לים. לים התיכון בלבד מוזרמים בדרך זו מדי שנה כ- 430.000 טון של חומרים רעילים, וכ- 65.000 טון של מתכות כבדות. הנזקים לסביבה הימית, לבריאות האדם וליכולתו להשתמש בים לצרכיו השונים, גדולים ביותר. הזרמת ביוב עירוני לים, למשל, עלולה לגרום לזיהומים מיקרוביאלים על ידי חיידקים פתוגנים נושאי מחלות, הגורמים לא פעם לסגירת חופים לרחצה ולפגיעה באתרי חקלאות ימית (אדלר, 1992). למפרץ גבס, שבתוניסיה, מזרימה תעשיית הפוספטים שהקימו הצרפתים למעלה מ- 60 מליון טונות שפכים מדי שנה (בהם ריכוז גבוה של פלואור, אבץ וקדמיום). במפרץ איזמיר, שבתורכיה, מוזרמים מדי שנה כחצי מליון מטרים מעוקבים של שפכים תעשייתיים ועירוניים לים, על פי מחקר שערך "האום", אובדים במקום כ- 10.000 ימי עבודה כל שנה בקרב מתרחצים ודייגים בגלל מחלות הנובעות מזיהום הים (ז'ק, 1995). לאורך חופי הים התיכון פועלות עשרות רבות של תשלובות תעשייתיות המחדירות חומרים רעילים לסביבה הימית באמצעות שפכים, פליטה לאוויר ושרפת פסולת. בסה"כ מזרימה תעשייה זו לים מידי שנה כ- 120.000 טון של שמן מינרלי, 60,000 טון של צנטרגנטים, 100 טון כספית ו- 3.600 טון פוספטים. גם השפכים העירוניים תורמים לזיהום, למעלה מ- 130 מליון תושבים חיים כיום סביב לים התיכון, אליהם מתווספים כל שנה כ- 100 מליון תיירים, כולם יחד מייצרים כ- 500 מליון טון שפכים עירוניים. 80% משפכים אלו זורמים לים ללא כל טיפול. האיום החמור ביותר על המערכת האקולוגית של הים התיכון הוא זיהומו בכימיקלים ובעיקר בחומרי דישון (ניטראנטים ופוספטים), (ז'ק, 1995). תרומה ייחודית לזיהומו של הים תורמים מפעלי הכלור, באזור הים התיכון משתמשת תעשייה זו בטכנולוגיות רעילות, מזהמות ומיושנות כגון: אלקטרוליזה באמצעות כספית המלווה בשחרור כמויות גדולות של כספית לסביבה. על אף העובדה שפחות מ- 10% מתפוקת הכלור העולמית מיוצר באזור, נחשב הים התיכון לאזור המאוים ביותר על ידי זיהום בכלור. ארבע מתוך שבע המדינות בהם קיים זיהום חלב אם כתוצאה מתרכובות אורגנוכלוריות (תרכובות הכוללות כלור ופחמן) שוכנות לאורך חוף הים התיכון (איטליה, יוון, תורכיה וצרפת). הריכוז הגבוה ביותר באזור זה נמדד ליד שפכי נהרות כמו "הפו" ו"הרואן" העוברים דרך אזורים מתועשים וחקלאיים ואוספים חומרי הדברה ופסולת בדרכם לים התיכון (ז'ק, 1995). מעריכים ש- 90% בקירוב, מהשפכים העירוניים של מדינות השוכנות לחופי הים התיכון, מוזרמים ישירות לים, שפכים אלו מכילים בין השאר חיידקים ונגיפים פתוגנים החודרים לאורגניזמים המשמשים למאכל אדם (גולן, 1989; מרון, 1989).
פגיעת השפכים בסובב האקולוגי ימיי ראשיתו של הזיהום הימי בעודפי חומרים אורגנים שבאו עם השפכים האנושיים שהוזרמו לים, ובתוכם כמויות גבוהות של חומרי דישון (זרחנים שונים ותרכובות חנקן), אלה גרמו לתהליכי העשרה במים רדודים ובעקבות זאת הביאו לפריחת אצות. (פישלזון, 1992). חומרי דישון אלה, אשר לכאורה אינם מזהמים, יכולים להפוך לכאלה בים אם הם מוחדרים במקום ו/או בכמות לא נכונה. כך למשל חומרי דשן שלכאורה עשויים להגביר את פעילות הצומח בים, יכולים בסופו של דבר לגרום לתהליכי איאוטריפיקציה (אדלר, 1992). תהליך בו עודף נוטריינטים בים (שמקורם בחומרי דשן הבאים מניקוז שטחים חקלאיים או בביוב עירוני) גורם לעליה חדה בייצור הראשוני של אצות מיקרוסקופיות חומות, התופעה מוכרת גם בשם "גאות אדומה" (Red Tide), והיא מתבטאת בשינוי ניכר בצבעו של הים (לחום אדום) ובריחו. (אדלר, 1992). מושבות של צמחים מיקרוסקופיים פיתופלאנקטון אלה קיימות זה אלפי שנים ואולי אף מליונים. מדענים מצביעים על העובדה שבעשורים האחרונים חל בהם שינוי והם מופיעות בתכיפות גדולה. כיום הדעה המקובלת היא שהתפשטות הארצות קשורה לזיהום מעשה ידי אדם על ידי שפיכת כמויות גדולות של חנקות ופוספטים לים. נוטריאנטים אלה מעודדים את הפיתופלאנקטון להתרבות בשיעורים עצומים (מרון, 1989), כשמופיעות האצות הללו הן יכולות לזרוע מוות בדרכים שונות כגון הרעלה. מאמינים שכאשר סוגים מסויימים של פיתופלאנקטון נוגע ברשתות זימי הדגים הם משחררים רעל, סוגים אחרים של אצות חונקים את קורבנותיהם: בדר"כ מסה אדירה של אצות פיתופלאנקטון נוצרות באזור הזיהום, שם בולעים האורגניזמים נוטריאנטים וחמצן, לאחר שהם ספגו את כל חומרי המזון במקום, האוכלוסייה כולה (מיליארדים על מיליארדים של תאים) "קורסת" לפתע, אז עם שקיעת האצה לקרקעית או כשהיא צפה על פני המים מתחיל השלב ההרסני ביותר - ריקבון. בתהליך הריקבון משתמשים האורגניזמים בכל החמצן הזמין ויוצרים "אירוע העדר חמצן". כל בעלי החיים שנמצאים באזור נקטלים באירוע מוות המוניים (אדלר, 1992; מרון, 1989). אפשרות אחרת הינה יצירת קצר בשרשרת המזון, ישנו חשש שאצות "הגאות האדומה" עלולות לדחוק את רגליהן של אצות מועילות אחרות, הנאכלות על ידי סוגי דגים שונים. זנים אלה עלולים להצטמק במספרם ובתורם לצמצם את אספקת המזון לזנים אחרים הניזונים מהם (מרון, 1989). כתוצאה מהתפרצות "האצה האדומה" בעקבות הזרמת נוטריינטים לים, נגרמת תמותה המונית של דגים, שינוי מהותי בהרכב אוכלוסיית בעלי החיים באזור וכך נפגעת יכולתו של האדם לנצל את הים לדייג, רחצה ותיירות. בשנים האחרונות סובל הים האדריאטי ממכת "הגאות האדומה" עקב הזרמה בלתי מבוקרת של שפכים עירוניים לים על ידי צפון איטליה ויוגוסלביה לשעבר, לשני הארצות נגרם נזק כלכלי בעקבות ירידה משמעותית בתיירות ובדייג (אדלר, 1992). המכון הצרפתי לאוקינוגרפיה פרסם בדוח שבשנת 1993, בו נטען כי האצות גרמו להצטברות רעלים ברכיכות במידה ההופכת את אכילתן למסוכנת (ז'ק, 1995). עודפי חומרים אורגנים גורמים גם לתהליכי העשרה במים הרדודים, אלו גורמים לפריחת אצות כחוליות וירוקות, שהולכות ומכסות סלעים וחול יציב לאורך קו המים (ראה תמונה 1 ו2-), אצות אלו לא רק תפסו את מקומם של בעלי חיים שהתגוררו שם קודם לכן, הן גם יצרו מאגרים של חומר אורגני שלא נצרך על ידי בעלי החיים השונים. התוצאה המיידית היתה התפשטות ריקבון לאורך החופים, ריח ריקבון זה בולט במיוחד בקיץ כשהטמפרטורות גבוהות. העשרה אורגנית זו במפרצים רדודים אף גרמה לירידה חריפה בריכוז החמצן המומס, הנדרש לפירוקה ובעקבותיו השתנתה אוכלוסיית הבקטריות במים ובקרקעית וכן הרכב היצורים במקום, (פישלזון, 1992). |
