עמוד 17
פרק ג": בעד או נגד השלכת פסולת לים החברה המודרנית יוצרת כמויות הולכות וגדלות של פסולת. כל הפעולות הנעשות להפחתת כמויות הפסולת לא יביאו בסופו של דבר להעלמות טוטלית של הפסולת. החברה האנושית תמשיך לייצר פסולת מסוגים שונים. ניתן למחזר חלק מהפסולת, אך מן הנסיון אנו יודעים שהשיקולים הכלכליים הם המכריעים - פסולת שלא כדאי למחזר מבחינה כלכלית לא תמוחזר, לכן ניצבת כל מדינה בפני השאלה מה לעשות עם הפסולת הנותרת. בעיקרון, ניתן לסלק את הפסולת לאויר, מתחת לפני הקרקע ובים. אנו יודעים שגם יכולת האטמוספירה לקלוט מזהמים מוגבלת, מה עוד שרוב הפסולת חוזרת בסופו של דבר בצורה זו או אחרת לקרקע ולים באמצעות המשקעים. נשארת האפשרות לסלק את הפסולת מתחת לפני הקרקע או בים. (איכות הסביבה, 1995א'). במקומות רבים ברחבי העולם, ובכלל זה בישראל, נמצאו בעשורים האחרונים עדויות המצביעות על השפעות המזיקות של זיהום הים, וכיום מקובל על הכל שיש להימנע מסילוק פסולת בים באופן היכול לגרום נזק משמעותי לסביבה הימית או להפריע לניצול משאביה על ידי האדם. התפתחו שתי תפיסות מנוגדות בקשר לבעיה זו העומדת כיום במוקד הויכוח הבינלאומי הבוחן את המשמעויות של ישומן. תפיסה שפותחה בארה"ב ובקנדה יוצאת מהנחה שלסביבה הימית יש יכולת מסוימת לקלוט חומרים זרים (פסולת) בלא שהדבר יגרום לנזק בלתי הפיך לסביבה עצמה ולשימושיה הרבים. יכולת זו נקראת "כושר הקיבול הסביבתי" (Environmental - Capacity) תלויה בתכונות הפסולת וקצב החדרתה לסביבה, ובתכונות הסביבה הקולטת. המושג "כושר קיבול סביבתי" מכיר בקיומם של תהליכים טבעיים בסביבה הימית המסוגלים לנטרל, לפזר, למהול ולנצל חומרי פסולת, יחד עם זאת הכרה במגבלות של תהליכים אלו. את כושר הקיבול הסביבתי ניתן לכמת באמצעות מחקר מדעי ולכן אפשר לנצלו. אך בפועל ניצולו של כושר הקיבול הסביבתי כרוך בשתי בעיות עיקריות. הראשונה - הצורך לחזות את תגובת הסביבה הקולטת לפסולת המוחדרת אליה. השניה - הצורך להגדיר בכל מקרה ספציפי מהו נזק סביבתי "בלתי קביל", מושג שמעצם טבעו סובייקטיבי ולכן אינו עניין להגדרה מדעית בלבד, אלא עניין שיכולים להיות מעורבים בו שיקולים פוליטיים, חברתיים וכלכליים (כהן, 1995). תפיסה שפותחה בגרמניה בראשית שנות ה-80 ומבוססת על "עקרון הזהירות המוקדמת" (Precautionary - Principle). לפי תפיסה זו אין לסלק פסולת לים כאשר קיים חשש להשפעות סביבתיות מזיקות, גם אם לא קיימת כל עדות מדעית היכולה להצביע על קשר בין הפסולת לבין השפעות סביבתיות. תפיסה זו פותחה לגבי חומרי פסולת הידועים כעמידים, רעילים וכבעלי נטייה להצטברות ברקמות ביולוגיות. בשנים האחרונות הוחל "עיקרון הזהירות המוקדמת" גם לגבי סוגים אחרים של פסולת. ארגוני הירוקים ביניהם "גרינפיס" אף נותנים לו פרשנות מחמירה במיוחד לפיה אין לסלק כלל פסולת לים, אלא אם הוכח שאינה מזיקה לחלוטין (כהן, 1995). שתי התפיסות בעלות מטרה זהה - הגנה על הסביבה הימית, אולם התוצאות של ישומן יכולות להיות שונות לחלוטין. "כושר הקיבול הסביבתי" - מושג המוגדר מבחינה מדעית ולתפיסה המבוססת על ניצולו יש בסיס מדעי מוצק. יתרונה - יצירת מסגרת הגיונית ועקבית לבדיקה מדעית של המחיר הסביבתי והכלכלי בניצול הים כאתר לסילוק פסולת כנגד חלופות אחרות. "עיקרון הזהירות המוקדמת" - עיקרון פוליטי ללא נגיעה במדע ולדרך חשיבה מדעית. במתכונתו המקורית עיקרון זה מבטא פילוסופיה סביבתית נכונה המחייבת בזהירות לפני נקיטת פעולה היכולה לפגוע בסביבה. אך בפרשנות המורחבת "עקרון הזהירות המוקדמת" אינו מהווה חלופה אמיתית זאת בגלל חסימת האפשרות לסלק פסולת לים, גם כאשר זו החלופה הסביבתית המועדפת, מאחר ואין כל אפשרות אפילו תיאורטית להוכיח שפסולת מסוימת תהיה בלתי מזיקה לחלוטין לסביבה הימית המגוונת. ישום עיקרון זה עלול להביא למחיר כלכלי גבוה ובלתי מוצדק ולהעברת הבעיות הסביבתיות מהים אל היבשה. (כהן, 1995). כיום - ישנה מגמה כלל עולמית ברורה לאימוץ "עיקרון הזהירות המוקדמת" בהקשר לסילוק פסולת לים. מגמה זו באה לידי ביטוי באמנות הבינלאומיות השונות ודברי חקיקה לאומיים וממשלתיים. ביטוי ל"עיקרון הזהירות המוקדמת" ניתן לראות בהחלטות שהתקבלו על ידי מדינות הים התיכון בדבר שינוי "אמנת ברצלונה" להגנה על הים התיכון מפני זיהום כך שתיאסר כמעט לחלוטין הטלת פסולת לים באמצעות כלי שיט והחל משנת 2000 תיאסר הטבעת כלי שיט בים. |